בנם של אלכסנדרה ואיל. נולד ביום ט"ו בתשרי תשס"ה (29.9.2004) בנתניה. אח בכור לאלין וליובל.

כאשר ניב היה בן ארבע, עבר עם משפחתו ליישוב אליכין שבעמק חפר. הוא למד בבית הספר היסודי הממלכתי "משגב" בגבעת חיים ובקריית החינוך ע"ש דוד בן גוריון בעמק חפר (מרכז חינוכי רופין).

ניב היה ילד יפה, חכם ורגיש, בעל לב זהב, שמחת חיים וחוש הומור, כזה ש"הבית היה מתעורר לחיים מיד כשהיה נכנס", כפי שסיפרו קרוביו. הוא אהב ספורט, במיוחד כדורגל, ונהנה להקפיץ כדור בים, לבלות עם חברים ולשחות יחד עם אביו.

הוא היה קשור במיוחד לעומרי בן דודו, שהתגורר עם משפחתו בבית קרוב אליו באליכין. הם היו "צמד חמד", ובילדותם ובנעוריהם בילו ביחד שעות רבות בבית העץ שהקימו, שיחקו כדורגל, הלכו לים, טיילו בטבע ושיפרו כושר לקראת שירותם הצבאי. עומרי שהיה מבוגר ממנו בשנה שימש עבורו מורה דרך ולימד אותו דברים כמו לשתות בירה, להכין קפה ולבשל פסטה, הכיר לו להקות כמו "בית הבובות" וחיבר אותו לאהדה למועדון הכדורגל "ברצלונה".

ביום 9.8.2023 התגייס ניב לצה"ל, לחיל ההנדסה הקרבית. הוא החל את שירותו בטירונות פלס בבית הספר להנדסה צבאית (בהל"ץ).

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

ביום תחילת המלחמה סמל ראשון עומרי פרץ, בן דודו של ניב, לחם בקיבוץ כיסופים ונפל בקרב. ניב הגיע להלווייתו והספיד אותו בכאב רב.

כאשר פרצה המלחמה ניב היה בעיצומה של הטירונות והמסלול שלו קוצר בעקבותיה. עם סיומה, הוכשר והוסמך כמטוליסט וכנהג נגמ"ש מסוג "פומה" ושירת כפלס בגדוד ההנדסה הקרבית 605, עוצבת "ברק" (188).

סיפר מפקדו: "ניב התגלה כמקצוען בנהיגה ובעיניי, כנהג הכי טוב במחלקה, מה שעזר לי לסמוך עליו בנהיגות קשות, בתנאים מסובכים, בחושך, אחרי לילה ללא שינה, בקור, בחום, בנסיעות ארוכות ולא פשוטות אחרי משימות ארוכות ומשמעותיות. כמובן שתמיד הכניס את ההומור המיוחד שלו - בדיחות וסתלבט על החברים ועל המצב - בשיחות לא נגמרות בקשר (של הפומה)".

הוא נלחם בעזה ובלבנון במשך יותר משנה וחצי. בכך, הגשים את ייעודו להגן על המדינה ולהציל אותה בתקופה הכי קשה שלה. אביו סיפר שניב "הרגיש שהוא עושה משהו משמעותי לא רק עבור מדינת ישראל, אלא גם עבור עומרי", והקדיש עבורו את כל הישגיו הצבאיים.

כלוחם ותיק ביחידתו, היה מוערך בעיני מפקדיו ועוגן ומשענת עבור חבריו. הוא ידע להצחיק ולצחוק גם ברגעים הקשים ביותר, לתמוך ולמצוא את המילים המחזקות לנוכח האתגרים שבמלחמה. חבריו אהבו אותו בזכות ליבו הרחב, אומץ ליבו, כנותו והתחושה שתמיד אפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הם הוקירו את חוש ההומור שלו, את הערותיו השנונות ששברו את הקרח באמצע שיחות רציניות ואת אהבתו למשפחה, לעם, ללוחמים ולפלוגה.

למרות הקושי והשחיקה שחש כתוצאה מהלחימה הממושכת, בחר ניב להישאר בגדוד מתוך תחושת מחויבות עמוקה כלפי חבריו שלחמו עימו כתף אל כתף.

ב־24 ביוני 2025, במהלך פעילות צבאית בחאן יונס, מחבל השליך מטען חבלה לנגמ"ש פומה שניב היה בו. בפיצוץ שנגרם, שבעה לוחמים נהרגו, בהם ניב.

סמל ניב רדיע נפל בקרב ביום כ"ח בסיוון תשפ"ה (24.6.2025). בן עשרים שנים ושמונה חודשים בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין באליכין. הותיר אחריו הורים, אחות ואח.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.

ספדה לו אחותו: "ניבי, פעם אחרונה עמדנו פה ביחד בהלוויה של עומרי ועכשיו אני מגיעה לפה לקבור אותך... הילד הכי יפה, הכי מצחיק. כולם אהבו את הבדיחות שלך. תמיד דאגת לכולנו. ניבי, אני מתגעגעת אליך. אני מרגישה כאילו תלשו לי את הלב מהמקום. איך אתקדם בחיים בלעדיך? היית אדם של מילים... אתה נקבר ליד האדם שהכי אהבת, ליד עומרי שהיית הכי קרוב אליו. אני אוהבת אותך הכי בעולם, אחותך הקטנה".

אמר אביו: "המורשת של ניב היא שמחה, אושר, צחוק, אהבת אדם, עזרה לזולת ואהבת המשפחה".

ניב מונצח באתר האינטרנט "ממוריז+".